מ #פרשת שמות לווארא: המדריך למנהיגות ברגעי החיכוך

מהתעוררות למבחן המציאות: אסטרטגיה ופסיכולוגיה בין "שמות" ל"וָאֵרָא"

פרשת "שמות" היא השלב שבו מתגבש החזון. זהו הרגע שבו מזוהה הצורך האסטרטגי בשינוי, ונוצרת המחויבות הפנימית להוביל אותו – קריאה לפעולה שאי אפשר להתעלם ממנה.

​אבל פרשת "וָאֵרָא" באה להזכיר אמת ניהולית מורכבת יותר: זיהוי הפוטנציאל אינו מספיק. היא מזכירה לנו שהפער בין הגדרת היעד לבין המימוש שלו בשטח דורש הרבה יותר מאשר רק "החלטה של הנהלה". ב"שמות" נולדת הזהות הניהולית, ב"וָאֵרָא" היא נבחנת במבחן המציאות (פרק ו').

המהפך: מחזון למבחן המציאות

משה חוזר אל העם עם אמת גדולה, אבל הם אינם שומעים: "מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" 

(ו', ט'). 

זהו רגע שובר לב – לא בגלל שמשה טועה, 

אלא מפני שהכאב כבר סגר את האפשרות לדמיין אחרת.

בעולם העסקי, זהו המעבר החד בין ה"מצגת" ל"שטח". מהאור של הקריאה – אל החושך של האכזבה. התורה אינה מייפה את הרגע הזה. היא מלמדת שגם אמת זקוקה לזמן, וגם גאולה צריכה סבלנות (ו'-ז'). בנקודה הזו נכנס שם הוויה במלואו (ו', ב'-ח'). 

לא אל שמבטיח מרחוק, אלא אל שאומר: 

אהיה בתוך זה. בתוך העמידה מול פרעה, 

בתוך הסירוב של העם, בתוך תחושת 

הכישלון הראשונה.

וָאֵרָא היא פרשה של התחלה לא מרשימה, 

אבל אמיצה. היא מלמדת שמנהיגות אינה נמדדת ברגעי השראה, אלא ביכולת להישאר נוכח כשהדברים עוד לא זזים.

ארבע לשונות של גאולה כשיח ניהולי פנימי

בפרשה מופיעים ארבעה ביטויים של חופש: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. אנחנו רגילים לקרוא אותם כהבטחה חיצונית, אבל בואו נסתכל עליהם כעל דיאלוג פנימי – נוכחות ממוקדת בתוך חוויית המשבר:

- והוצאתי: היכולת להוציא את עצמנו מהתקיעות המנטלית של ה"אין מה לעשות".

 

- והצלתי: החילוץ של המיקוד שלנו מתוך רעשי הרקע והלחץ.

 

- וגאלתי: השלב שבו אנחנו משתחררים מהצורך באישור חיצוני ופועלים מהסמכות הפנימית.

 

- ולקחתי: לקיחת אחריות מלאה 

על התפקיד ועל התוצאה. מה שנקרא 100% נוכחות בכל רגע ובכל תחושה שעולה.

מבט ה-Hawk: האומנות של דאייה

השבוע ממש מצאתי אותו בצד הכביש – 

עקב חורף (ממשפחת הנצים. Hawk), 

פרוס על המדרכה לרווחה, אילו כנפיים.

כולו 'הוד והדר' וכנוע. למה שקורה. בלי פאניקה.

(נשארתי איתו עד שהגיע האדם הנכון לפינוי)

המפגש הזה, באמצע יום עמוס, היה רגע לא מתוכנן "שחייב אותי לעצור" ובמקום להתבאס לקחתי את ההזדמנות להתבוננות,

וגם הרגע הזה לכשעצמו היה מורה גדול וכמובן שהנה והאיכויות שלו... לאותו הרגע גם "הוא" היה מורה גדול עבורי, ומדויק בתזמון.

*הכתם זה מים שניסתי לתת לו, לא משהו אחר.

העקב ידוע בטבע ביכולת שלו ל"עמידה באוויר" (Hovering). הוא מסוגל להישאר ממוקד בנקודה אחת, כמעט ללא תנועה, מבלי לדאות או להתפזר. בוחן את הסיטואציה בהיבט הרחב. הוא לא פזיז בתגובות שלו. הוא ממתין לרגע המדויק.

זהו הדימוי המדויק לרגע בו נאמר למשה: 

"רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה" (ז', א'). 

ברגע הזה, משה נדרש לאמץ את מבט עקב החורף. זה לא מבט "על" המתנשא מעל האירוע, אלא מבט שהוא מחוץ לדבר. 

מנהיג שלא פועל מתוך החוויה הרגשית הסוערת, אלא נוכח בה ב-100%. 

אפילו "כשהביצים רועדות" – ברגע הזה, 

הן לא רועדות. הוא ממוקד, מעוגן בתוך ההחלטה שלו, שקט וממתין לרגע המדויק. 

אי אפשר להחזיק גם מתח וגם נעם, 

העוצמה האמיתית מגיעה מהוויסות. (;

המהפך התודעתי: חוק ה-30%

הגאולה כן קרבה, אבל בנימה זו אני רוצה להזכיר לנו ש: רק חלק מהעם בחר לצאת. 

20% אחוז ליתר דיוק.

האם נהיה הדור שישבור את "השלשלת הזו" ונזכה לראות "סיפור חדש" נולד? אנחנו לא דור הפועלים שהאבות ואמהות שלנו היו. לא אז וגם לא ד'אז.

ובתנאי שנזכור מניין באנו, ונדע לזהות מי ומה "מושך לנו בחוטים", בכל רגע נתון.

אז לי זה נראה שאנחנו מושכים ומניעים ועוד רגע נגיע למסה של 30%, וכאן זה כבר הטיפינג פואנטה.

ישנה "תאוריה על חוק ה-30%" 

ברגע שהשגת מסה קריטית של 

30% בתוך ארגון שמאמצת תודעה חדשה, 

נוצר אפקט דומינו והפיכה תודעתית קולקטיבית. 

הכוח של המיעוט הממוקד, המיעוט שרואה מחוץ לחוויה הרגשית ועם העיניים קדימה

- ליעד.

בין "שמות" ל"וארא" נפרש המרחב האנושי 

זה לא קיפאון – זה עומק (ו', א'). כמו הזרע,

 גם תהליך של חירות עובר שלב שבו הכול שקט מדי. דווקא שם נדרשת ההתמדה. נחישות.

צ'ק-ליסט למנהיגות ב"עין הסערה":

 * זיהוי ה"קוצר רוח": לפני שאתם דוחפים לביצוע, בדקו האם הצוות בכלל פנוי לשמוע, 

או שהם בתוך "הסערה". 

אם למי שאתה פונה יש עומס במערכות, הוא בכלל לא יצליח לשמוע טוב את המטרה/יעד הבא. אז תהיו הדוגמא.

 * אימוץ ה-Hovering: 

תרגלו "עמידה" ממוקדת בנקודה אחת. 

לא להגיב מיד לכל אימייל או משבר. 

להמתין לרגע שבו הפרספקטיבה מתבהרת.

משמעות שאתם נוכחים במקום ולא בסיפור.

 * מודל ה-30%: אל תצפו להסכמה גורפת או שיתוף פעולה על מלא, חבל על האנרגיה. במקום זה תזהו את ה-30% שמוכנים לאמץ את הראייה החדשה – הם המנוע שימשוך את כל הדוגמאות לכדי פעולה ומעשה.

מה קורה שם אצלכם במשרד?

האם התפקוד היומיומי מרגיש כמו הישרדות בתוך סערה, או שאתם מצליחים לפעול מתוך "עין הסערה" – המקום שבו הכל סוער מסביב, אבל המרכז נשאר שקט, יציב וממוקד?

לפעמים, דווקא כשהכל על פני השטח נראה שקט מדי, זה הזמן לעצור ולבדוק. 

שקט כזה הוא לא פעם סימן לשחיקה עמוקה, ל"קוצר רוח ועבודה קשה" שגורמים לאנשים להפסיק להאמין בתוצאה הן של עצמם 

והן של חזון החברה.

אם במשרד "התחושה הכללית" קצת כמו שתארתי כאן למעלה, תוכלו למצוא כאן בבלוג 

הביולוגיה של החוסן : סמכות פנימית בזמני דוחק | מאמר + מקבץ תכניקות לוויסות

שבת של ברכה טובה ומנוחה טובה לכולנו 🌹

בברכה

אסתר מיכל קציר.