הכוחות המנוגדים בנפש האדם #פרשת השבוע תולדות

פרשת תולדות היא אחת הפרשות שהופכות להיות מראה פנימית.

לא מראה היסטורית חיצונית, אלא מראה פנימית שחושפת את מה שמתחולל בנפש האנושית.
היא פותחת חלון למאבקים עמוקים, לדחפים, לפחדים, למסכות זהות, לדפוסים משפחתיים,
לכוחות מנוגדים ולחיפוש עקשני אחר מים חיים.

הכול מתחיל עוד לפני לידתם של יעקב ועשיו.
רבקה מרגישה תנועה פנימית סוערת. יתרוצצות.
הפרשה מתארת זאת ברובד פשוט, אבל העולם הרוחני והמנטלי רואה בתמונה הזאת אמת עמוקה על כל אדם. גם בתוכנו מתרוצצים שני כוחות. צד אחד מחפש משמעות, עומק, בנייה איטית ונאמנה.
הצד השני מחפש הקלה, רווח מהיר, סיפוק רגעי או תגובה אימפולסיבית.
רובנו מכירות היטב את הרגע שבו שני הקולות מתנגשים. אחד מושך למעלה,
והשני מושך למה שעכשיו מרגיש הכי קל.

ומיד הפרשה מעבירה אותנו אל דמותו של יצחק. שקט. לא דרמטי. לא לוחם.
כמעט לא מדבר.
אבל בעומק – הוא אחד המורים הגדולים של התולדות.
יצחק מייצג אדם שבונה את חייו מן הפנים החוצה. אדם שלא צריך להכריז על עצמו כדי להיות יציב. הוא חופר בארות. לא מים על פני השטח. לא פתרונות בזק. חפירה. התמדה. גילוי המים שנמצאים מתחת לכל שכבה של אבק. וכשבאים לריב איתו על הבאר הוא לא הולך למלחמה. הוא פשוט עובר הלאה. ויעתק משם. זה שיעור של חוסן רגשי. לא כל ויכוח מניב חיים. לא כל מאבק ראוי לכוח שלנו. לפעמים האומץ האמיתי הוא להבין שהמקום הזה לא שלי ולהמשיך הלאה מבלי לשקוע בבוץ של מאבק.

ובתוך השקט של יצחק מגיע רגע הברכות.
דרמה שכולם מכירים אותה במבט חיצוני, אבל מבפנים יש כאן אמת אחרת. יעקב לובש את בגדי עשיו. הוא נכנס לדמות שאינה שלו. אבל זו לא רק הטעיה – זהו תהליך של זהות. לפעמים אדם נכנס למקום חדש כשהוא עוד לא מרגיש שייכות, עוד לא מבין עד הסוף מי הוא בעולם. הוא מרגיש בתחפושת. אבל הברכה שמגיעה אליו לא במקרה. יש רגעים שבהם החיים מושכים אותנו למרחב גדול משלנו, לפני שאנחנו מרגישות מוכנות. ואולי דווקא שם, רגע לפני ההתגלות, מתחיל מסע של מי שאנחנו אמורות להיות. וכשבוחנים את יעקב ועשיו יחד מבינים שהם לא אויבים זה של זה.

הם שני צדדים של נפש אחת.

יעקב מייצג עומק, בית, חכמה, שורש.
עשיו מייצג דחף, מרחב פתוח, מהירות, תגובה, כוח ביצוע.
אף צד לא רע. הבעיה מתחילה כשהדחף מנהל את האדם.
עשיו מוכר בכורה שלמה בשביל נזיד עדשים. זה נשמע קיצוני אבל זאת תמונה שאצלנו מתרחשת בעדינות. כמה פעמים ויתרנו על משהו גדול בגלל רגע של חולשה. כך, בגלל כעס, פחד, עייפות או צורך מיידי בהקלה. הרגע שבו הדחף מנצח את המשמעות הוא הרגע שבו אנחנו מוכרות את הבכורה שלנו.

ואז מגיע סיפור הפחד של יצחק. פחד שחוזר על עצמו מדור לאברהם לדור ליצחק. אותו דפוס.
אותו מנגנון הישרדות. זה מתאר תופעה שרבות מאיתנו חיות בתוכה: פחדים שלא התחילו אצלנו. דפוסים משפחתיים שעוברים בירושה רגשית. כשאנחנו לא מזהות את זה אנחנו חושבות שהפחד הוא "אני". אבל כשאנחנו מצליחות לראות את השורש – מתחילה החלמה עמוקה של הדור.

ובתוך כל זה עומד יעקב מול מסכת זהות. הוא לובש בגדים של אחיו. הוא נע בין דמויות. הוא יוצא מהבית. הוא מתחיל מסע בעולם שהוא עדיין לא מוכן אליו.
כמו כל אדם בתחילת הדרך. אבל דווקא מתוך הבלבול הזה יעקב יעבור תהליך שמוביל אותו לשמו החדש – ישראל. מסע הצמיחה של האדם עובר דרך רגעים שבהם הוא לא בטוח מי הוא. וזו נקודת צמיחה, לא חולשה.

הפרשה גם מתעכבת על דינמיקה הורית מורכבת: יצחק אוהב את עשיו ורבקה אוהבת את יעקב. הפרשה לא מסתירה את זה. היא קוראת לנו לראות את הילד שמולנו כפי שהוא, לא כפי שהתודעה שלנו מעדיפה לראות. כל ילד דורש מבט אחר, אהבה אחרת, חיבור אחר. זאת אחריות גדולה שמופיעה כאן באופן חשוף.

וכשכל הרעיונות האלה מתלכדים מבינים שהפרשה מציעה לנו מפת דרכים. לזהות את הרעש הפנימי ואת המשיכה הרגעית. להבחין איפה אנחנו מוכרות בכורה בשביל רגע. להבין מהו דפוס בין דורי ומה שייך לנו באמת. לזהות איפה ראוי להשקיע חפירה ואיפה נכון לעבור הלאה. לדעת מתי אנחנו עם מסכה, ומתי המסע דורש מאיתנו להניח אותה. וכמו יצחק – להמשיך לחפור עד שנגיע אל המים.

כי מתחת לכל מה שמכסה אותנו יש מים חיים. והם יכולים לזרום רק כשאנחנו מספיק אמיצות לגעת בעומק שלנו.

באהבה בלי תנאי,
אסתר מיכל קציר.

👈 למבט רחב על פועלי, תלחצו כאן.

מלמדת את הפרד״ס של גוף נפש חוויה בשפה ברורה ונגישה,
מורידה נושאים ברומו של עולם לקרקע.

👈 קישור לערוץ בוואטסאפ היכן שאני משתפת תכנים ברוח הזו בלחיצה כאן