פרשת שלח לך // ראיה פנימית בלב סופה
מהפחד לאמונה. מהספק למהות. מלידה של עם – ללידה של תודעה.
"וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם..." (במדבר ט"ו, ל"ט)
אזהרה פשוטה. אך מהדהדת לאורך דורות:
אל תתנו לעיניים שלכם להוליך אתכם למקומות שהלב שלכם עדיין לא בשל לשאת.
״חטא המרגלים״ – או חטא הראייה הצרה
הפרשה פותחת בפעולה שנראית נכונה – לשלוח נציגים לבדוק את הארץ.
אבל כשחוזרים המרגלים, הם מביאים איתם לא עובדות – אלא פרשנות.
הם מדווחים על ענקים, על ערים חזקות, על תחושת חוסר אונים.
ומה שגורם לעם לבכות – זו האמירה הסופית: "לא נוכל לעלות."
החטא, אם כך, אינו בעצם הדיווח.
החטא הוא באמירה ש"זה אבוד מראש" – זוהי הכרזת ספק עמוק.
החטא הוא לחטוא למטרה – לטעות בזיהוי של מי ומה אנחנו.
כשהלב לא מאמין – העיניים בוגדות, והמציאות נראית כבדה פי כמה.
אמונה מול ספק: העומק האמיתי של הניסיון
האם אי פעם הרגשת שהכול מסתדר "רק בדיעבד"?
שברגעים הקשים – המציאות נראית מפחידה, כאוטית, אפילו אכזרית?
אבל פתאום, אחרי זמן, כשמשהו נרקם – את מבינה איך כל נדבך התחבר?
זו אנונה. מושג קבלי של תנועה עיוורת מתוך אמונה עמוקה.
הפוכה מהתודעה שמחפשת שליטה, ודורשת ודאות.
כי האמונה לא מתחילה כשהכול ברור –
אלא בדיוק כשהכול מטושטש – ואת בוחרת לסמוך.
זה מה שהמרגלים לא הצליחו לעשות.
וכמה זה דומה לנו, כאן ועכשיו.
הניסים שקורים – ועדיין קשה להאמין
הרי גם היום, בזמן המלחמה, קורים ניסים:
-
טילים ששוגרו למרכז – ויורטו באורח פלא.
-
מרפאות ובתי חולים שפונו שעות לפני שנפגעו.
-
משפחות ששינו מסלול ברגע האחרון וניצלו.
-
ולמרות כל אלה – אנחנו שוכחים. מחליקים. מתכווצים שוב אל תוך חרדה.
החטא הזה, של המרגלים – הוא לא חטא "של אז".
זהו תבנית תודעתית של כל דור ודור.
זה היצר שגורם לנו להאמין לראייה הקטנה,
ולשכוח את הנשגב שנמצא מעבר.
המספר 40 – בשלות, זיכוך ולידה
המספר 40 מלווה את סיפור המרגלים – 40 ימים של תיור, שהובילו ל־40 שנה במדבר.
אבל הסמליות רחבה בהרבה:
-
40 ימי המבול – טיהור העולם.
-
40 יום קיבל משה את התורה בהר סיני – חניכה של תודעה.
-
40 מלקות – כמידה של תיקון.
-
40 שבועות הריון – זמן לידתו של אדם.
ארבעים הוא מספר של תהליך עומק. של התבשלות. של זיכוך דרך כאב ואורך רוח.
הוא לא קורה ברגע – הוא דורש שהות.
כשאנחנו חווים "שום דבר לא קורה" – אולי אנחנו בעצם באמצע ה־40 שלנו.
ואולי גם אנחנו – בתהליך של לידה
העם ההולך במדבר – בוכה, מתלונן, נבהל, נופל.
אבל בתוך כל הכאוס – הוא נולד מחדש.
אולי גם אנחנו – עם שחי על הקצה, שנאבק על קיומו –
נמצאים בשלב הלידה של משהו עמוק יותר:
עם שבאמת מאמין.
לא רק כי אמרו לו.
לא כי הוא ראה נס.
אלא כי בתוכו – הוא כבר יודע.
רגע השיא של האור – והלב שעומד מלכת
השבוע גם סולסטיס.
הרגע בשנה שבו השמש מגיעה לשיאה –
ואז נעצרת. רגע של מקסימום אור – רגע של שקט.
יש בזה הזמנה לעצור גם אנחנו.
להיזכר לאן אנחנו הולכים,
ומה באמת מאיר את הדרך.
אנחנו עדיין – הנצח. לא לפחד.
הניסיון לא נגמר. האיומים ממשיכים.
אבל עם שנולד מתוך שברים – לומד ללכת עם עיניים חדשות.
ולבחור לא במה שנראה, אלא במה שמוביל מבפנים.
הדרך חוצה מדבר. אבל האמונה – היא שמובילה אותו לחיים.
✍️ המאמר נכתב על ידי אסתר מיכל קציר – מרצה, חוקרת גוף־נפש־תודעה, מחברת בין מדע לקבלה, ובין אנשים לבין עצמם. מייסדת "בחזרה למקור" – בית לבריאות והתפתחות אישית בעין המדע והקבלה.