פרשת השבוע בלק 👁 החמסה על חמסה

פרשת בלק בעין הפרד"ס – גוף, נפש, תודעה

השבוע אנחנו פוגשים בפרשה דמות יוצאת דופן: בלעם בן בעור.

נביא־קוסם־משורר־מקלל – או אולי מראה מהלכת על כוחות התודעה, ועל הפער שבין ראייה חיצונית לפנימית.

מולו: בלק, מלך מואב, שנבהל מעם שלא כובש אותו – אלא נוכח לידו.

ואז נשלחת שליחות.

שליחות לקלל.

ניכנס לפרשה דרך ארבעת הרבדים של פרד"ס – ונראה איך כל אחד מהם משקף לנו משהו עמוק על מציאות, פחד, ברכה, ותודעה.

### 🔹 פשט – הסיפור הגלוי

בלק רואה את עם ישראל חונה מולו, ונבהל.

הוא שולח לקרוא לבלעם, "כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאור יואר".

בלעם מסרב, מסרב שוב – ואז יוצא לדרך, אחרי שהקב"ה "נתן לו רשות". אבל זו רשות עם הסתייגות – לא מתוך הסכמה מלאה.

הדרך – רצופה סימנים:

שליחים, קורבנות, אתון מדברת, מלאך עם חרב שלופה.

בלעם עובר שלושה ניסיונות לקלל – ובכל פעם המילים הופכות לברכה.

הפסוק המפורסם מתוך הברכות שלו הפך לחלק מתפילת שחרית:

> **"מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל"**

אבל הסיפור לא נגמר כאן: בהמשך הפרשה, דווקא העם נופל –

נשאב לקשרים עם בנות מואב, ומתפתה לעבודת בעל פעור.

וזה מלמד אותנו: קללה לא תמיד באה מבחוץ.

לפעמים – אנחנו שותפים ליצירת שדה שמזמין כאוס.

---

### 🔸 רמז – סמל, מבנה, שפה

בקריאה סמלית, בלק מייצג את הפחד.

הוא יושב בגבול, רואה מרחב מתרחב מולו – ומפחד להיבלע.

התגובה: ניסיון לשלוט. דרך מילה. דרך כישוף. דרך שיח.

בלעם – הוא "עין הרע" בהתגלמותה.

הוא לא רואה את מה שיש – הוא רואה דרך אינטרס. דרך רצון לרצות. דרך שיקול תועלת.

זו ראייה צרה, מכווצת, מנווטת. לא פתוחה.

והאתון? סמל מופלא.

החיה – שבדרך כלל נחשבת נחותה, מגושמת –

דווקא היא רואה את המלאך.

דווקא היא זו שעוצרת, שמרגישה, שמדברת אמת.

היא סמל לגוף האינטואיטיבי, למנגנון חישה שהוא לא שכלי – אבל מדויק.

ומעניין: ברגע שבלעם מפסיק לנסות לכוון, ונותן למילים לזרום – יוצאות ממנו הברכות הכי יפות בתנ"ך.

---

### 🔸 דרש – מוסר, נפש, תודעה

מה היא עין רעה?

לא מבט שמישהו שולח – אלא תודעה שופטת, משווה, פוגעת.

בלעם נשלח לקלל, אבל כששדה נקי – הקללה מתהפכת.

המרחב של ישראל היה מסודר:

האהלים לא פונים זה לזה, יש כבוד הדדי, גבולות בריאים.

וזה יוצר שדה אנרגטי שלא מאפשר חדירה של כוונה עקומה.

וזה נכון גם היום:

כשאנחנו שלמים עם עצמנו, כשיש בתוכנו סדר, דיוק, נוכחות –

שום עין מבחוץ לא מצליחה להיכנס.

אבל כשהשדה מבולגן, כשאנחנו עסוקים בהשוואות, בהחצנה, בהסחות דעת –

אנחנו בעצמנו פותחים דלת לעין הרעה.

גם החמסה – שהפכה לסמל עממי – מבטאת עמוק בפנים פחד.

כשהיא באה ממקום של חשש מתמיד, היא לא מגנה – היא מזינה את הדימוי שיש עליי איום.

---

### 🔹 סוד – התמרה, תיקון, חיבור גבוה

הסוד של הפרשה הזו הוא אחריות.

לא קללה, לא קסם, לא מניפולציה – אלא שדה תודעתי.

בלעם רצה לקלל – אבל לא הייתה לו אחיזה.

רק כשהשדה של עם ישראל השתבש – בעל פעור – נוצרה פרצה.

המסר הסודי פה הוא:

ברכה היא לא משהו חיצוני. היא הוויה.

וכשההוויה שלנו שלמה, מכוונת, בוחרת –

אז גם מה שאמור היה להזיק – הופך לכלי של ברכה.

התודעה היא הכלי. היא המסנן. היא ההזמנה.

ולפעמים –

האתון הפנימית שלנו יודעת לפני שכל מחשבה: "עצור".

היא מרגישה איפה משהו חרב – עוד לפני שהוא קורס.

---

### לסיכום

פרשת בלק מציבה מולנו מראה:

מה קורה כשאנחנו פועלים מפחד?

מה קורה כשאנחנו מנסים לשלוט באחרים דרך מילים?

ומה קורה כשאנחנו מסדרים את המרחב הפנימי שלנו כך – שאין אחיזה לשום קללה?

> **"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"**

כשאנחנו שוכנים נכון – הברכה שורה בנו מעצמה.

---

אני אסתר מיכל קציר,

מרצה ומנטורית לתהליכי חיים, חוקרת את הקשר בין גוף, נפש ותודעה – בעין הפרדס כבר למעלה מ20 שנה

מוזמנות לעקוב, לשתף, ולהעמיק איתי בפרשות השבוע – כמו שלא לימדו אותנו בבית הספר.